<h1>ספר החינוך מצוה צ"ג</h1>
<h2>דף י:</h2>
שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתינו אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והן החתי והאמורי וכולי, שנאמר [שמות כ"ג] לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבוד העבודה זרה. משרשי מצוה זו לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממים היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם, ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם, וכמו שכתוב עליהם בתורה [דברים כ'] החרם תחרים אותם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן, ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סיבת היות בעולם האומות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות. ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא נכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה, אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה, כי שאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להורגם אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו שבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והענין לפי שהם היו עיקר העבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להורגו בלא סכנה ולא הרגו עובר בלאו. וזה שאמרנו שעובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם דוקא עובדי עבודה זרה מן האומות, אבל ישראל עובד עבודה זרה כגון המינין והמשומדין והאפיקורוסין מצוה עלינו להורגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר. מדיני המצוה מה שאמרו [סוטה ל"ה ע"ב] שמקבלין אותן אם רצו לחזור בתשובה. ויתר פרטיה מבוארין בסנהדרין.
